<h1>שו"ת התשב"ץ ח"ב סימן נ"ג</h1>
<h2>דף יד:</h2>
מה שכתבת שמוטב שנסכים בהיתרו של זה אף על פי שיש בו עבירה שהרי הוא מתחרט, ולא שיעמוד בעבירה של חרטה כל ימיו, בזה אני אומר שלא כדבריך, שאין לומר לאדם עמוד וחטוא חטא זה כדי שלא תחטא חטא אחר. וכיוצא בזה אמרינן בגמרא בפרק קמא דשבת [ד' ע"א] וכי אומרים לו לאדם עמוד וחטוא וכו', וכן בכיוצא בזה הקשו בפרק התכלת [מנחות מ"ח ע"א] וכן בפרק האיש מקדש [קידושין נ"ה ע"ב]. ומאי דאמרינן בערובין [ל"ב ע"ב] ניחא ליה לחבר דליעבד איהו איסורא זוטא ולא ליעבד עם הארץ איסורא רבא, כבר תירצו התוספות שלא נאמר זה אלא באיסור שבא לידי עם הארץ על ידי החבר, כי ההיא דאמרינן התם דאמר ליה חבר לעם הארץ לך ולקוט לך כלכלה תאנים מתאנתי, דאמרינן דחבר מעשר עליהם שלא מן המוקף אף על פי שהוא אסור כדי שלא יאכל עם הארץ טבל שהוא במיתה על ידו, שהרי ציוהו שילקוט התאנים, אבל בענין אחר לא אמרינן הכי. והם הקשו, והלא הכהן עובר על עשה דהשלמה להקריב קרבן מחוסר כיפורים בערבי פסחים אחר תמיד של בין הערבים כדי שלא יבוא חבירו לידי איסור כרת. ואיכא למימר דשאני כהנים דשלוחי ישראל שוינהו רחמנא, והוא אינו יכול לצות מעצמו. ואיך נאמר לו בוא והתחרט בעבירה, ונזדקק לו בעבירה, כדי שלא יעבור עבירה, והלא אנו מצווין להפרישו מעבירה, והיאך נסייע ידי עוברי עבירה. אבל יש לנו ללמדו שישביע את יצרו, דקיימא לן [ברכות ל"ג ע"ב] הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. וכיוצא בזה השיב הרשב"א ז"ל [ח"א סימן תשנ"ה] על מי שנשבע שלא ישחוק בקוביא, ומיראתו שמא יתקפנו יצרו לעבור על שבועתו בא לישאל, ואסר הרב ז"ל, לפי ששחוק בקוביא עבירה היא, ואין נזקקין להתיר עבירה כדי שלא יעבור עבירה. וכל שכן בנדון הזה, שההיתר בשעתו הוא עבירה כיון שהחרטה היא עבירה, לפי מה שעלה בדעתכם בזה. ומה שסמכת בזה על בעלי התוספות ז"ל שכתבו שאפילו נשבע לקיים המצוה ודאי יעבור, שמתירין לו, מה שכתבו התוספות הוא באחד שנדר מכל פירות חוץ מדגן ועבר על נדרו ימים רבים, והתירו לו כדין, כי לא היה נדרו על דעת רבים, והיה הדין להחמיר עליו שינהוג איסור כימים שעבר כדאמרינן בפרק ב' דנדרים [כ' ע"א] מי שנזר ועבר על נזירותו אין נזקקין לו עד שינהוג איסור כימים שנהג בהם היתר, ולא החמירו עליו מפני שהיה בא לידי מכשול ולא היה יכול ליזהר, ואמרו הם ז"ל שכיון שאינו אלא קנס בעלמא היכא דאינו יכול ליזהר אין להחמיר עליו. כן מצאתי בתוספות, וכן מצאתי להרשב"א ז"ל בתשובה [מיוחסות סימן רנ"ה] בשם התוספות ז"ל. אבל להתיר נדר שאין לו היתר מפני יראת מכשול הנודר אין כן דעת האחרונים ז"ל. ומה שאמרו בפרק הערל [יבמות ע"ט ע"א] מוטב שתיעקר אות אחת מן התורה ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא, וכן מוטב שתיעקר אות אחת מן התורה ויתקדש שם שמים בפרהסיא, אינו ענין לזה. וכן מה שהתירו לכתוב הלכות כדאיתא בתמורה [י"ד ע"ב], ומגילה לתינוק כדאיתא בהנזקין [גיטין ס' ע"א], משום עת לעשות לה' הפרו תורתך [תהילים קי"ט], אינו ענין לזה גם כן. וכן מה שאמרו בפרק בתרא דיומא [פ"ה ע"ב] חלל עליו שבת אחת כדי שיקיים שבתות הרבה, רחוק מזה. וכן מה שאמרו בפרק קמא דקידושין [כ"א ע"ב] מוטב שיאכלו בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר נבלות, כל אלו וכיוצא בהם אינו ענין לזה כלל. ומכל מקום כל זה אין לו ענין בהיתר זה, שאין החרטה עבירה היא כמו שכתבתי, ואם יש עבירה בדבר אינה אלא בשעה שהוציא אותם דברים מפיו שתלה אמונתו בחרטתו, ומכאן ואילך אין בחרטה עבירה כלל.
